בשעה שקראנו אתמול "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלקֵיכֶם" – לא ידענו כמה מדייקת התורה כאשר היא ממשיכה ואומרת "אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". לא ידענו, אך באותה שעה שרה כבר היתה עם אלה שאינם "פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". באותה שעה ממש, בשקט ובצניעות שכל-כך איפיינו אותה, הסתלקה שרה מעולמנו, התייצבה לפני ריבונו של עולם, ואמרה:

הנני כאן. סוף-סוף הנני כאן. ריבונו של עולם, קרוב ל- 80 שנה חלפו מאז שהחלו לרדוף אותי בגלל היותי יהודייה, ושנים, עשרות שנים, לילות וימים, איני מבינה במה חטאתי ואיני מבינה איך שרדתי. לאורך כל השנים אני מכינה ומלטשת את הדברים שאומר לך ריבונו של עולם בבית דין של מעלה, ועכשיו שנפגשנו אני מבקשת שתאזין ותקשיב: עשרות שנים, לילות וימים, על משכבי בלילות, כאשר התכוננתי לקראת מסע, בשעה שצעדתי פעם נוספת על פסי הרכבת בכניסה לאושוויץ, כאשר למדתי פרשת שבוע או כאשר שמעתי קול שופר, כל פעם מחדש רציתי לשאול אותך ריבונו של עולם: למה? למה? אתה יודע, לאורך כל השנים אמונתי בך לא כהתה כמלוא הנימה, תפילותיי אליך לא הכילו תו אחד מזויף, אבל למה קרעת מעליי באכזריות את אבא ואמא? למה לקחת אותם והשארת דווקא אותי? ועוד שאלה אחת: במה זכיתי שאת רוב שנותיי עשיתי כאן, בקבוצת יבנה הנפלאה, ובמה זכיתי שאני רואה בנים ובני בנים לתפארת מדינת ישראל?!

לאחר המלחמה ולקראת עלייתה ארצה, הכשירה שרה את עצמה בחווה חקלאית בצ'כיה. לימים סיפרה על שליח שהגיע לחווה מקיבוץ של השומר הצעיר, כינס את הניצולים והממתינים לסרטיפיקט, וסיפר להם על ארץ ישראל הנכספת. באחת השבתות, כך מספרת שרה, אמר להם השליח/המדריך: עכשיו כולנו נלך לשחות. אמרתי לו: מה, בשבת? והוא אמר: מה, את שומרת מצוות? אמרתי: כן, ובשבת לא הולכים לשחות. הוא אמר: בארץ ישראל לא שומרים מצוות, לא שומרים שום דבר, בארץ ישראל אנחנו כל כך קרובים לשמיים, לקדוש ברוך הוא, שכבר אין שבת ואין כלום. שרה השיבה: אני לא מאמינה לך! ניתקה קשריה מהמדריך ושמרה על יהדותה ודתיותה. לימים, כאשר הגיעה למחנה המעפילים בעתלית, חיפשה יהודי שומר מצוות. כאשר הבחינה שרה בצעיר חובש כיפה, אמרה לו: תראה, אני באה מבית יהודי, ולהיות יהודייה זה כל החיים שלי. אפילו במחנות המוות השתדלתי לשמור שבת עד כמה שרק ניתן, ולא אכלתי טרף. היום – כך אמרה שרה לבחור שפגשה – יש כאן שליח שטוען שבארץ ישראל אין כבר שבת ואין כשרות, זה נכון!? תשובתו שינתה את חייה, וכך אמר: טוב שלא האמנת לו. קחי את כל החברות שלך, ובואו עמי לקיבוץ דתי, בו שומרים שבת, אוכלים כשר ומתפללים כפי שהורגלת מילדותך. מאז לשמחתנו שרה עמנו בקבוצת יבנה.

שרה רבקה לבית פיש נולדה בנובמבר 1928, בכפר קטן בצ'כוסלובקיה, אוקראינה של היום. לשבתות, לצורך השלמת מניין בבית הכנסת הכפרי, היו מביאים בחורי ישיבה מיישוב סמוך, ועל בית ספר יהודי לא היה מה לדבר. שרה למדה בבי"ס כללי, כאשר היא וחנה אחותה הן היהודיות היחידות בבית הספר.

שרה עלתה ארצה במסגרת עלייה ב' ביולי 1946, באונייה "חייל עברי", ושהתה 3 חודשים במחנה המעצר בעתלית עד שהמשיכה ליבנה, ובנתה כאן את ביתה עם יוסף, אהוב ליבה ואלוף נעוריה. תמיד בשכנות צמודה לחנה אחותה. לאורך השנים התמסרה שרה לעבודה מחד ולטיפוח ביתה וגידול ילדיה מאידך. לאורך כל השנים בהן עבדה במטבח, בגן ילדים ובמחסן בגדים, היתה סדרנית עבודה ואם בית באולפן, נשאה על זרועה בדומיה את המספר 9896, ורק עם חנה אחותה האהובה והגדולה, שעל זרועה המספר 9895, יכלה לדבר, לשוחח, לפרוק, להיאנח ולקוות.

עד ש ...

עד שלפני כעשרים וחמש שנה נפרץ הסכר. התמוטט הסכר. שרה סיפרה: "במשך שנים רבות סירבתי לזכור, לדעת, להרגיש או לדבר על העבר הנורא. על ימי השואה. הכל נשאר עמוק עמוק בתוכי. היו ימים שבאמת רציתי לשכוח, אבל מהר מאד הבנתי שזה בלתי אפשרי. הזיכרונות והגעגועים שהיו כל כך עמוק בתוכי התחילו לאט לאט לגלוש ולעלות על פני השטח, ולא הצלחתי עוד לעצור בעדם. הם רדפו אותי בלילות. ברגע שנרדמתי הייתי שוב באושוויץ, והסבל היה נורא. פחדתי להירדם. יום אחד הרגשתי צורך נורא לספר ...".

לפני כ- 25 שנה חזרה שרה לראשונה למחנות הריכוז והמוות, עם שניים מילדיה, ומאז לא הפסיקה לספר. לנסוע לפולין ולספר. להתראיין, לכתוב, וליצור קשר מיוחד במינו עם מאות – ואולי אלפי – התלמידים, הקצינים והחניכים, שהדריכה במסע חוזר ונמשך בין הגטאות ומחנות ההשמדה. לנגד עינינו נולדה דמות ציבורית. נולדה בתוכנו שרה חדשה, שנגעה בדרכה הייחודית בכל אחד ואחת מאיתנו, והשאירה לנו עדויות כתובות ומצולמות, ומעל כולן את הספר "שני חיי שרה", תיאור מרתק ועוצמתי הנקרא בהשתאות ובנשימה עצורה.

כתבה אחת מהתלמידות:         

שרה ראתה בתפקידה כאשת עדות – שליחות אישית. טוב הלב והאנושיות שלה נכחו בכל מפגש, לפני ואחרי  המסע, והדהדו בעצמה כפולה אל מול המראות והסיפורים שחלקה איתנו. היא ראתה בכל אחד ואחת מאיתנו נכד או נכדה, דור המשך שזוכר בכאב את העבר, וממשיך בגאווה את מורשת העם היהודי. בכך היא הפכה את כולנו לחלק ממשפחתה, חלק מפתיל הזיכרון והחיים שנמשך מפולין ועד קבוצת יבנה, מכאב האבדן והאכזריות העיוורת לדבקות בחיים, במשפחה, בבנייה.

זהבה, ברוך, אבשלום, מיכאל, צביקי – ליבנו עמכם. כל כך צפוי וכל-כך פתאומי. על הארון בחדרה של אמא בבית סביון היא תלתה תמול-שלשום את לוח הזמנים לתפילות מחר, ראש השנה הבעל"ט, ואנחנו לא נדע מה נעשה בלעדיה כבר הערב בתפילת ערבית של חג, ובדברי התורה שכל כך אהבה לשמוע. את גאוותה מכם וממשפחותיכם ההולכות ומתרחבות, לא הסתירה: כותלי דירתה עמוסים בתמונות שלכם ושל ילדיכם, בבחינת "וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל".

והלב יוצא אל חנה, האחות הגדולה, שנשארה לבד מהדור ההוא. שרה סיפרה על הסלקציה, כאשר פתאום מצאתן את עצמכן אחת מימין ואחת משמאל, לא ביחד, ושרה אמרה: "עבורנו זה היה דבר קשה שאי אפשר לתארו". ועכשיו חנה, נשארת לבד, להיות אמא ודודה, סבתא וסבתא רבה לשבט שלם, להמון טסלרים המנחמים אותך ומתנחמים בך.

שרה היקרה, בכל הימים האחרונים אנחנו חוזרים ואומרים "הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלָךְ, ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ".

לכי לשלום לאדון כל הנשמות, נוחי על משכבך בשלום, ובימי הדין והרחמים האלה היי מליצת יושר עלינו ועל כל בית ישראל.